בשבוע שעבר קראו לי לבדיקה ביתית של ילד אוטיסט. ס', בן 5.

הוא מטופל בבית ללא מסגרת עם מטפלת צמודה, צוות מקצועי מתחלף (כשאני הייתי היתה קלינאית תקשורת) ובן משפחה (אני פגשתי את הסבתא).

בדיקה של ילדים לא מתקשרים היא חוויה בפני עצמה. הדרך לאסוף מידע היא מאד חשובה.

שלב ראשון- תשאול

ישנו הצוות שאיתו רוב שעות היום. מאד חשוב לאפיין מיהו הילד, אילו דברים הוא עושה. לפעמים מהתשובות ניתן להסיק לגבי המצב הראייתי שלו ולפעמים זה רק הופך את המצב ליותר מורכב. במקרים של אוטיזם ישנה הפרעה על הרצף הנוירולוגי. כל אחד הוא שונה. לכן מידע כמו במקרה של ס', אצלו הצוות טען שהוא לא רואה טלביזיה או משחק במחשב יכולה לרמוז שזה בגלל שהוא לא רואה טוב או שזאת לא הבעיה בכלל. מבלבל. חשוב לבדוק. אם התשובה לגבי מחשב וטלביזיה היתה למשל שהוא משחק במחשב אבל לא רואה טלביזיה אפשר להסיק שאולי יש בעיה בראיה לרחוק אבל לא לקרוב ולהיפך.
האם הוא עשה בעבר בדיקת ראיה, איך היא נעשתה ומה היו התוצאות.

ס', אוחז חפצים מפלסטיק ומנענע אותם. הוא מסתכל המון מהצד. הוא גם משחיל חרוזים (זה אגב סימן טוב לקשר יד-עין). לא ראו אצלו פזילה (עין בורחת) או קירוב חפצים כדי להביט בהם.
הוא לא מדבר.

שלב שני- הסתכלות

אני משתדלת להסתכל. פשוט להסתכל במשך כמה דקות. בלי לעשות כלום ובלי להסב את תשומת ליבו. איך הוא מסתכל על חפצים, איך הוא נוטל אותם, איך מנח הראש שלו. אחר כך אני מנסה להסב את תשומת ליבו וממשיכה להסתכל. האם אני רואה פזילה או עין בורחת, ריצוד של עיניים, האם ישנן תנועות מעקב.

שלב שלישי- הבדיקה

אני לא באה עם ציוד כבד. זה עלול להרתיע גם ילדים ללא אוטיזם. אני לוקחת מספר עדשות מארגז העדשות שלי ומעין מוט עם פנס בחלקו העליון שמשמש אותי לקביעת מרשם גם בבדיקות של מטופלים אצלי בקליניקה. במהלך הבדיקה אני מבקשת ממישהו שקרוב אליו לחבק אותו או לגעת בו. רק אם אפשר. גיליתי שאת רוב הילדים האוטיסטים זה דוקא מרגיע. את ס' חיבקה המטפלת שלו. אפשרי אגב לעשות את הבדיקה גם ללא מגע, כבר היו לי כמה מאתגרות שכאלו…

באמצעות הפנס אני מאירה אל העיניים שלו ומודדת את שבירת האור בעזרת העדשות שהבאתי.

האם זה מדוייק כמו בבדיקה של מטופל מתקשר? לא. אבל זה הכי קרוב שאפשר.

התוצאות

אצל ס' מצאתי קוצר ראיה קטן ומעט צילינדר. שיקול דעתי המקצועי הנחה אותי להמליץ לא לתת לו משקפיים בשלב זה אבל להמשיך לבדוק פעם בשנה.

אתם בטח חושבים לעצמכם- כן בטח, כאן הבעיה רק מתחילה- ואם הוא צריך משקפיים?! לכו תתמודדו עם הרכבת משקפיים לילד אוטיסט.

אני רוצה להזכיר שמשקפיים הם לפעמים כלי מכריע להתפתחות תקשורתית. אם ילד לא מתקדם בקריאה או בשיום חפצים בגלל שהוא לא רואה מקרוב כל ההשקעה מסביב מניבה פחות תוצאות. אגב היו ילדים אוטיסטים שמאד נהנו מהמשקפיים שלהם ובחרו להרכיב אותם. הם ראו לבד שזה עוזר להם. בחלק מהמקרים היתה דרושה התעקשות גדולה יותר של ההורים והצוות המטפל אבל כולם התגייסו כי הבינו שזה חשוב.

זהו. אין אקשן אייטם. רציתי לשתף. הנה עוד דבר שאני עושה ומאד נהנית לעשות.

שתראו כל יום משהו יפה אחר.